המאמר הראשון בבלוג שלי. מרגש אותי, באמת.
מרגישה עכשיו שפתחתי צוהר לתקשורת אמיתית אתכם. אני מודה ומתוודה, אני אדם חייכני ונעים (לרוב… חוץ מבבקרים).
אבל לפעמים התקשורת הראשונית לא פשוטה עבורי, כנראה שבגלל זה אספתי לתוכי את המצלמה והעדשה לחיים שלי. וכשאני לא מצלמת, אני אוהבת לכתוב.
וכשאני לא מצליחה להוציא את הרגש החוצה במילים, אני מצלמת. ככה הפכו חיי לסימביוזה מושלמת בין האחד לשני, כמו מטוטלת.
אז הנה אני, כאן יחד אתכם, בלי מסכות, עם כוס יין אדום, סיגריה, סיינפלד ברקע וחתול נוחר על הספה (בחיי, הקלטתי אותו שאלוהי הסמארטפון יהיה עדי).
אז למה אני כותבת באופן חשוף על עצמי?
כי אני מאמינה שפשוט אי אפשר אחרת. אנחנו מתהלכים ביקום הזה, כל אחד עם התואר שלו, אבל מה שאנחנו בסופו של דבר, זה פשוט בני
אדם. ומי שבחר לחשוף את עצמו (רגשית רבותי, רגשית. אבל נדבר על צילום עירום בהמשך, מבטיחה) אלי ואל העדשה, בין אם מדובר בצילומי תדמית, צילומי פורטרט, או אפילו עיצוב פנים שבו פתחו בפני את הבית ואת הפרויקט של הלייף, מבחינתי – זו אותה סימביוזה. חשיפה ותקשורת ביננו.
צילום בשבילי היה ועדיין הסיבה שאני קמה בבוקר. זו לא רק התוצאה שעושה לי את זה, זו גם הדרך. מיליון הרעיונות שמחכים להתפוצץ אצלי בראש, ההשראות שאני רואה בחיי היומיום, זה לא עוד סתם תמונה.
בשבילי, זה משהו שמעתיק את הנשימה שלי כל פעם מחדש וטומן בתוכו עוצמות של רגש בכל הקשת הנרחבת שלו. צילום זה ההבעה של המוזיקה שגורמת לנו לבכות, צילום זה הסרט שראינו שהשאיר בנו אווירה בלתי מוסברת, צילום זה הספר שקראנו ולא רצינו שיגמר, צילום זה הדמיון שנודד במחוזות הנפש שלנו, צילום זה המילים שלא יכולתי לדבר, אבל מרגישים אותו בכל ההוויה שלנו בגוף.
אני יודעת,
צילום זה רק רגע אחד מתוך המון רגעים, אבל הלכידה של הרגע הזה הופכת למציאות ולזיכרון. אני חושבת על כמה שזה מרגש לראות תמונות שלנו במרוצת הזמן, ולהיזכר 'וואו, זה הייתי אני כשרק פתחתי את העסק שלי, כמה עברתי מאז'.
אז מי אני בעצם? (או במילים אחרות "מי את לעזאזל ואיך הגעת אלי למובייל")
אני קודם כל רווקה עם חתול, חמושה במצלמה.
אני בת 32 בהכחשה. בפועל, יש לי תובנות של זקנה בת 287, אבל גלידה מערערת אותי ויכולה לגרום לי לוותר על קשרים מרוב אהבתי אליה, ממש כמו ילדה בת 4. אני אוהבת הומור, כי אני חושבת שפשוט אי אפשר להתקיים בלעדיו.
אני אוהבת קצת לצחוק על החיים, קצת להשתחרר, מבין כל הלחץ והחרדות היומיומיות, ויש לי המון המון, המון, סקרנות לחיים.
וכשלא מצחיק, גם הצילום משחרר. אותי הוא משחרר מהמקום שלי, כמו פינה שקטה מהחיים בסטודיו או בלוקיישן בחוץ, שם, כל הפרעות הקשב והריכוז שלי עפות מהחלון, ואני נושמת את הדבר העצום הזה.
ולמה אני מקווה בסופו של דבר? (חוץ משלום עולמי והצלת יערות הגשם?)
שגם אתם תוכלו לקבל את המקום המשוחרר שלכם מכל לחצי ודאגות היום, בעזרת הצילום.
ובעזרתו, תוכלו להרגיש ולדעת כמה שאתם גורג'ס, ולקבל תמונות מגניבות שיביעו אותכם ואת העסק שלכם, ממש הגרעין והמהות שלכם.
ואם אתם עדיין חוששים,
זה בסדר, לפחות מקווה שאוכל להצחיק אותכם קצת בדרך 🙂
