תגידו גבינה – הכל על חרדת מצלמה

"אני לא אוהב להצטלם" או במילים אחרות – חרדת מצלמה ואיך מתמודדים איתה?

אם הגעתם לפוסט הזה, אני מניחה שצמד המילים הזה: "חרדת מצלמה", לא ממש זר לכם, במילים עדינות. כשמכוונים עליכם מצלמה סביר להניח שתגידו "אני פשוט לא אוהב להצטלם" כדי לא לעורר מהומה ותשומת לב יתרה עליכם, ובתמונות אתם נראים כאילו הדביקו אותכם מתוך סצנת אימה כלשהי אל תוך יתר האנשים שמסביבכם, שנראה כאילו הם חווים יום שמשי ונעים למדי.

אז הרשו לי להתחיל בזה שאני מבטיחה לא להתחיל (וגם לא לסיים) את הפוסט הזה במשפטים הקלישאתיים שאתם רגילים אליהם וממילא לא עזרו לכם עד היום, כי הנה, עובדה שהגעתם לכאן ויש לזה סיבה מוצדקת.
גם כאן, וגם בצילומים בפועל, לא תשמעו ממני אומרת לכם "נו.. תיראה טיבעי", "תשתחררי", "תחשבי על הרי אוורסט", "תהיה אתה" (כאילו אתם יכולים להיות מישהו אחר).

אני כן אתחיל בשני ווידויים, נוגעי לב, אבל לא עד כדי כך שתצטרכו להכין ממחטות, ומבטיחה גם להמשיך בפתרונות פרקטיים, ותמיד תמיד תשאירו לכם במגרה חשוכה בזיכרון שלכם, שיש לי אלכוהול בסטודיו ובמצבים חמורים הוא עושה את העבודה.

הווידוי הראשון שלי, ה-או כל כך נוראי, הוא שיש לי ידיד מאוד טוב, בעל עסק גם כן. יום אחד הוא החליט שהוא צריך תמונות פורטרט עסקי ופנה אלי, כשהייתי בתחילת דרכי. הוא הזהיר אותי לפני כן שהוא לא אוהב להצטלם, ולצערי זה לא הדליק לי את הנורה האדומה הרלוונטית. הוא הגיע והיה כל כך לחוץ שאפילו היין שהיה במקרר לא עזר (אחת הסיבות ששדרגתי לאלכוהול 40% 😂).

בכל רגע שבו כיוונתי את העדשה אליו, הבעת הפנים שלו נראתה כואבת, ומי מכם שראו את הסדרה חברים וזוכרים את הבעת פניו של צ'נדלר… אחד לאחד, איי קיד יו נוט, מיי פרנדז. ניסיתי להרגיע אותו, לדבר, לשים מוזיקה, לגרום לו לא להיות מודע לעצמו כל כך, שום דבר לא עזר. הצילומים יצאו טוב למדי, אבל כמות הביקורת העצמית שהייתה לו, הייתה על גבול הסלידה העצמית. הוא כל הזמן אמר לי "התמונות עצמן טובות, זה אני זה שהורס אותן".

עברו מאז כמה שנים, ועד היום התחושה שנשארה אצלי לא נפתרה ומחייבת מתישהו חוויה מתקנת.

מי כמוני, מכירה מקרוב את השטן הקטן הזה שיושב לנו על הכתף השמאלית, ומבקר אותנו ללא הפסקה, מוריד, לא רואה את המציאות כפי שהיא, ושונא את ההשתקפות שלנו עצמנו בתוך צילום.

מה שמביא אותי הישר לווידוי הבא, וכאן חבריי, תצטרכו לשבת חזק.

גם לי, יש חרדת מצלמה. כן כן, אותה חרדה בדיוק כאשר מכוונים אלי את העדשה. כולנו אנשים רגישים, בעלי מודעות עצמית גבוהה, אינטליגנטיים, אבל כשמכוונים אלינו מצלמה, הרגש מתפרץ ויוצא החוצה. על פני השטח, הסיבה הנראית לעין לעצמנו היא הביקורת העצמית שלנו כלפי המראה שלנו. אבל כאן הייתי דווקא רוצה לעצור ולהראות משהו קצת שונה.

אתם יודעים, בשבטים נידחים, חלק מאנשי השבט בטוחים שאסור לצלם כי בזמן הצילום נלקחת חלק מהנשמה שלנו. (אם לא פחדתם מספיק, אז הנה, תקעתי את המסמר האחרון בארון).

אל דאגה, זה לא קורה באמת, כי אז זה אומר שדור ה-Z היה אמור להיכחד כבר מזמן בשנה הזו. אני כן יודעת, שצילום לוכד נפש אדם. יש דברים שאי אפשר להסתיר פשוט, וכשיש צלם מוכשר ומקצועי, הוא יודע ללכוד את הנפש, הרגש, ההבעה, וכל מה שיושב אצלכם עמוק, נגלה בעיניים, במבט, במנח הגוף. זו אחת הסיבות שהצילום יושב אצלי עמוק בנפש ולא עוזב אותי לרגע.

אז נכון, הביקורת העצמית הפיזית שלנו מתלווה לכל הסיפור הזה, ורואה הכל דרך מסננת מאוד לא מציאותית, אבל הביקורת שלנו כלפי מי שאנחנו בפנים יוצאת החוצה באותם רגעים. זו הביקורת שאנחנו צריכים לאזן באמת, ולא את האף שלנו או השערה בגבה שקצת עמדה. אז אומנם אני לא מטפלת ולא פסיכולוגית, אבל אני שואפת תמיד לעשות את חווית סשן הצילום כחוויה כנה, אמיתית, מקצועית ומהנה.

עם השנים ועם האנשים שהכרתי שפתחו אלי את הלב בזמן שצילמתי אותם, למדתי לזהות ולהבין רגישויות קטנות וגדולות יחדיו. צילום פורטרט זו אחריות, והאחריות גבירותי ורבותי, היא שלי.

האחריות היחידה שלכם, היא רק להיות כנים איתי (וטוב נו, גם להגיע בזמן).
אנחנו נכנסים אל תוך הסטודיו לצילומים כבעלי עסקים, אבל מעבר להיותנו עצמאיים עם עיסוקים מגניבים ועם שליחות, אנחנו בני אדם, ובזמן הצילומים כל המשתמע מזה נחשף, זה מה שכל כך יפה בצילום.

אז דעו לכם שזה בסדר להתרגש, וזה בסדר להילחץ, זה בסדר להיות Over the top וזה גם בסדר להיות מופנמים, כי בזמן הצילומים אני דואגת לאזן את כל זה למקום בו אני מוציאה את כל מה שיפה בכם, כל מה שמיוחד בכם, כל מה שהופך אותכם לאנשים המצליחים שאתם.

איך זה קורה אתם שואלים? ובכן, קודם כל באמצעות קסם! 😊 הסטודיו נותן תמיד הרגשה שונה ומנותקת כל כך מהשגרה ומהרחוב הסואן שבחוץ. אנחנו נפגשים, מדברים, על החיים, עליכם, על העסק שלכם, על החזון שלכם, על המשפחה שלכם וכל מה שקרוב לכם ללב. תוך כדי, אני גם מנחה אותכם לאן להסתכל, לאן להטות את הפנים ועוזרת גם עם תנוחות גוף כדאיות ומחמיאות לצילום.
וכמובן, איך לא, יש מוזיקה כיפית ברקע וכמויות של קפה (ותה).

אני מאמינה שצילומים הם חוויה בפני עצמה, עוד לפני התמונות עצמן, אז למה לא להנות בדרך? 😊

לכולנו יש במידה כזו או אחרת דימוי חיצוני ביקורתי, אבל יש משהו מרגיע בשחרור מהמסכות שלנו, ופשוט ליהנות ממי שאנחנו היום, כאן ועכשיו. מי שאנחנו היום הביא אותנו למקום הנפלא שאנחנו נמצאים בו כרגע, אז למה שלא נוכל גם להרשות לעצמנו לחגוג את זה במקום לדחות שוב ושוב עד ש"אני ארזה קצת", "אני אטפל בקמט הזה שצץ פתאום".

לקהילת העוקבים והלקוחות של העסק שלנו פשוט לא אכפת מכל זה. הם רוצים לראות אותנו, את מי שאנחנו היום, הם מחפשים להתחבר אלינו דרך המילים שלנו, המסרים שלנו והתמונות שלנו. לא הכל צריך להיות לפי מודל השלמות שלנו, וזה מה שהופך אותנו להיות מיוחדים באמת.

מזמינה אותכם להציץ בגלריית צילומי פורטרט ולקבל קצת השראה >>> קליק כאן לצילום פורטרט עסקי ואומנותי

אהבתם? שתפו:

שיתוף ב facebook
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב pinterest

רוצים להגיב? אשמח לשמוע את דעתכם:

הרשמה לניוזלטר
שולחת רק דברים מגניבים :)

מאמרים נוספים שאולי יעניינו אותך